חרדת רופאים – חרדת החלוק הלבן בחוויה האישית שלי

זה סיפור על חרדת רופאים (או חרדת החלוק הלבן), שכנראה רובכם תזדהו עם חלקיו כי אף אחד מאיתנו לא בדיוק מתלהב מפרוצדורות רפואיות.

אף פעם לא קראתי לזה חרדה, ולא היה לי מושג שמה שאני חווה זה מעבר לחשש ואי הנוחות הסבירה שתוקפת אנשים בסיטואציות כאלה. בכלל, אני לא אדם שסובל מחרדות או מגיב בדרמטיות.

אבל הפחד מרופאים, ריח המרפאה ובעצם כל פרוצדורה רפואית קטנה ככל שתהיה – הולך איתי מגיל קטן. בתור ילדה הייתי בטוחה שכולם מגיבים כמוני כשהם מגיעים לבדיקת דם, אבל ככל שהתבגרתי הבנתי שהתגובה שלי חריגה.

נכון, אף אחד לא נהנה מטיפול שיניים או בדיקה גניקולוגית (או בדיקת דם), אבל התגובה שלי תמיד הייתה ‘מוגזמת’ ועצבנה את הרופאים והאחיות, ובעיקר גרמה לי להרגיש פגומה.

עד היום, אבסורדי ככל שזה נשמע, כל בדיקה שגרתית בשבילי היא טריגר ומלווה בהתקפי חרדה, בכי ותגובות פזיולוגיות לא נעימות ונטולות שליטה.

לפעמים אני כותבת על החוויות שלי מול רופאים, סתם ככה למגירה כדי לפרוק עול, והפעם – החלטתי לשתף חלק מהדברים גם כאן, למרות שאין לי עצות טובות או פתרונות, רק רצון לנרמל ולהישמע.

כמשדובר על חרדת רופאים, אחד מהאירועים שהיה הכי משמעותי עבורי התרחש באוקטובר 2021

אני רוצה ליישר איזה שן אחת שזזה לי, וכדי להתחיל את התהליך שלחו אותי לבדיקה כללית אצל מומחה חניכיים.

אני מחכה בסבלנות (חודש וחצי) לתור למומחה, ואני חדורת מטרה לעבור בגבורה כל דבר שיידרש ולקחת שליטה על החרדה הזו כבר, די, יאללה, את בת 32.

היום הנפלא מגיע ואני מתיישבת על כיסא האימה ומזכירה לעצמי שזו רק בדיקה חיצונית.

הוא שואל אותי כמה שאלות, מסתכל ואז מתקרב אליי עם חפץ חד ולפני שאני מספיקה להגיד את המילים ‘אני מאוד רגישה’ הוא תוקע לי אותו בחניכיים.

אני משננת לעצמי בראש שזו רק בדיקה. משי זו רק בדיקה. זו רק בדיקה. זו רק בדיקה.

זה לא מאוד כואב ולא יורד לי דם אבל אני קופצת מכל דקירה. אני מבועתת לגמרי מהסיטואציה.

הוא מחזיר את הנשק למקום ופוסק: טוב, תקבעי שיננית ומשם נתקדם.

אני מזועזעת מהרעיון.

אני מנסה את מזלי ומסבירה שהגבתי ככה לדקירות פשוט כי אני קצת חוששת ורגישה, זה לא אומר כלום, אני בטוחה שאין צורך לטרטר אותי לשיננית, אבל הוא צריך כבר לקבל את התור הבא ואומר לי שהם שולחים את כולם לשיננית לפני יישור שיניים. זה הנוהל.

אני קובעת תור, ואני לא רוצה שהוא יגיע, אבל הוא מגיע.

התור אחה”צ, וכבר מהבוקר אני לא מוצאת מנוחה.

אני מסתובבת בבית כמו קפיץ ועושה קצת כאילו אני עובדת אבל הגוף שלי מפוצץ בסטרס. אני במצוקה.

בצהריים אני כבר בעיצומו של התקף חרדה. יושבת לי על הקצה של הספה בסלון והגוף שלי מפרפר ורועד. השיניים נוקשות בלי שליטה. אני צובטת את עצמי חזק בכל מיני מקומות, משאירה סימנים.

אני בוכה כאילו הולכים לשסף לי את הגרון. זהו, הגיע סופי.

אחרי דקות שמרגישות כמו נצח הכוח ההישרדותי שלי מתעורר: אני אתקשר לבטל!

שוב מוכיחה לעצמי שאני לא מספיק אמיצה, אבל לא אכפת לי. אני חייבת לבטל. עדיף לחיות בבושה מאשר למות עם התחושות האלה. אני מחייגת למרפאה.

שלום הגעתם למרפאת השיניים של בלה בלה בלה

שלום, אני צריכה לבטל את התור שלי להיום

(עורכת הזדהות)

אבל אין לך תור היום. התור שלך בעוד 5 ימים.

אני בהלם. אני לא יודעת של מי היה הבילבול, שלי או שלהם, אבל אני נושמת לרווחה. זה אומר שיש לי עוד 5 ימים להתכונן נפשית! הקלה מתפשטת לי בגוף. הקץ נדחה בעוד קצת. אני חופשיה!!! לפחות לעכשיו.

למחרת אני מרגישה פתטית, מגוחכת.

איך הגבתי ככה בגלל תור שאפילו לא היה קיים?

אני חייבת להשתלט על העניין הזה. אני מחליטה שאני הולכת לעשות את זה ויהי מה.

אני אגייס את כל תעצומות הנפש שיידרשו ואעשה את זה כמו מלכה.

מלמעלה זה נדחה! הייתי פשוט צריכה עוד זמן.

היום של התור האמיתי מגיע, ואני עדיין עומדת מאחורי ההחלטה הזאת.

אני עושה את זה.

אני נכנסת לאוטו, מרחפת על ענן של הכחשה במסווה של אומץ מדומה, שמה וויז ונוסעת.

ככל שהדקות עוברות הלב שלי דופק יותר חזק.

אני מנסה לקחת נשימות עמוקות כמו שלימדו אותי ואז – הוויז אומר שהגעתי ליעד! אבל אני לא מזהה את היעד.

אני קולטת שנסעתי בעיוורון מוחלט למרפאה הלא נכונה.

אני מנסה לתפעל מחדש את הוויז למקום הנכון, כשבדיוק נכנסת שיחה מהמרפאה – מתי את מגיעה? אני מגמגמת את האמת, התבלבלתי, מתנצלת, אגיע קצת באיחור.

זה אמצע החורף אבל אני מזיעה באוטו.

הלחץ מהאיחור מתערבב יחד עם הסטרס והפחד ואני הופכת לפקעת עצבים מיוזעת ואומללה.

תוך 13 דקות אני עולה במעלית למרפאה הנכונה.

שני צעדים פנימה אני רואה שיננית (יוליה) בסוף המסדרון מסמנת לי להגיע מהר.

ואז מתחילה סצינת האימה.

אני נכנסת לחדר עם ניחוח הפלואוריד והספטול, מתנצלת על האיחור, היא נוזפת בי שזה ממש לא בסדר, אני מתנצלת שוב.

אני ברעידות ממה שהולך לבוא ואני רוצה שהסיוט יתסיים כבר, אבל אני יושבת בכיסא החשמלי והיא לא עושה כלום. מסבירה לי שמחכים לרופא מרדים.

אני נזכרת שאמרו לי שזה ניקוי עמוק עם הרדמה. אני מרגישה את הדם אוזל לי מהפנים, הלב שלי תכף יוצא מהחלון ואני מתלבטת אם כדאי למות עכשיו או לחכות שהוא יעשה את זה ואז למות בייסורים.

כן… זה עושה לי טריגר חזק להתעללות ומוות.

אבל יש גם נקודת אור קלושה – אולי עם הרדמה זה באמת… פחות יכאב?

הדוקטור מגיע עם המחט-בגודל-16M, דוקר, כואב, בוכה, נימולים, מורדם.

נטשה ואני נשארות לבד.

אני מסבירה לה בחצי פה רדום שאני ממש חוששת. לימדו אותי שחשוב לתקשר עם הרופא את התחושות. אבל אין לה סבלנות לקשקושים – את לא תרגישי כלום, זה רדום.

היא לוקחת את המסור החשמלי ומתחילה לנסר.

אני עוצרת אותה, אני חייבת שניה להירגע.

היא מנסה שוב, זווית אחרת. אני עוצרת אותה.

הרעש של זה נשמע כמו אתר בניה. או שירת המוות.

היא מכניסה לי צינור עם אוויר קר לפה ואני לא יכולה. אני עוצרת אותה.

זה לא באמת כואב, אני פשוט מוצפת חרדה וכבר אין לי שליטה על התגובות שלי.

אני מתפתלת, רועדת, בוכה,

אבל אף אחד לא רואה אותי.

דקה וחצי של נסיונות על הכיסא עד ששסבטלנה מאבדת סבלנות – אנחנו חייבות להתקדם ואת לא נותנת לי לעבוד.

הנה זה בא.

אין לי אוויר, קשה לי לנשום. אני מרגישה שאני משאירה שכבת זיעה איפה שאני שוכבת.

החדר מתערבב לי מול העיניים.

אני קמה, חוטפת את התיק שלי ורצה. נסה על נפשי.

המנוסה נמשכת נצח (או כמה שניות) ומסתיימת בתא השירותים של המרפאה.

אני מתפרקת.

זה מאוד מוזר לבכות עם חצי פנים רדומות. זה מאוד משפיל.

אני מרגישה כישלון. פחדנית. גרועה. כישלון. פחדנית. גרועה.

כישלון. פחדנית. גרועה.

אלכס מחכה לשמוע איך היה לי.

איזה פרצוף יש לי להתקשר להגיד לו שנכשלתי? השתפנתי? לא עמדתי במשימה?

כעבור חצי גליל טישיו אני מהדקת את המסכה (שלא מגנה עליי מקורונה אבל מגנה עליי מהבושה) ועושה את הדרך החוצה, לבכות עוד קצת באוטו ולנסות לקלף את הערך העצמי שלי מהרצפה.

תסמונת החלוק הלבן לא הולכת לשומקום - יוני 2023

מאז ועד היום, הספקתי ליישר את השן ההיא (בזכות מניפולציות כבדות שהפעלתי כדי לחמוק מהשיננית), אבל מעבר לזה – לא דרכתי באף מרפאת שיניים.

עד הבוקר.

הבוקר נכנסתי לבדיקה שגרתית אצל רופא נחמד ומקסים. אלכס ליווה אותי (אחרת מאיפה האומץ?) והנטייה לשכוח ולהדחיק את העבר שירתה אותי נהדר – הרגשתי אמיצה ומלאת כוונה (זהו, די, את בת 34!)

הפעם עשיתי הכל לפי הספר: הודעתי על החרדה שלי, לקחתי נשימות עמוקות, החלפנו חיוכים, תיאמנו ציפיות, נתנו לי להבין שאין כאן שומדבר שיכול לאיים עליי. אפילו נתנו לי להחזיק את הכלי המאיים, באמת שהיו איתי מאה אחוז, ראו אותי.

אבל מהר מאוד נזכרתי שוב, שכשמדובר בטראומה עתיקה – זה לא משנה כמה האנשים נחמדים והסיטואציה מכבדת.

החרדה מופעלת בשיא עוצמתה ברגע שאני משעינה את הגב על הכיסא ורואה מעליי ידיים, ואין לי שליטה.

כתבתי חלק מהפוסט הזה אצלי בפרופיל האישי בפייסבוק, וחוץ מתגובות בסגנון ‘גם אני’, קיבלתי כמה תגובות שגרמו לי להרגיש… נראית.