חצי המרתון הראשון שלי

לחצי המרתון הראשון שלי נרשמתי לגמרי במקרה. ממש לא תכננתי לרוץ חצי מרתון ראשון בארץ זרה, או לרוץ חצי מרתון בכלל.

נכון, תמיד אהבתי לרוץ והריצה תמיד הייתה חלק מחיי באופן כזה או אחר, כחלק מאימון שגרתי, אבל אף פעם לא הטרדתי את עצמי בניסיון לצלוח מרחקים ארוכים יותר מ 7 ק”מ.

עד שבתחילת חורף 2018, חברה סיפרה לי שהיא נרשמה בפעם השנייה בחייה לריצת חצי מרתון. שיתקיים באפריל הקרוב. בווינה.

“וואו! בהצלחה! איזה כיף!” אמרתי לה, נרגשת בשבילה לקראת האתגר, והיא בתגובה הציעה בתמימות מוחלטת שאצטרף. “נראה לך?” גיחכתי, “אני לא רצה מרחקים כאלה”.

“אז תתחילי להתאמן” היא אמרה בפשטות, “זאת חוויה אדירה”.

במשך אותו יום גלגלתי את המחשבה בראש ויצרתי לי תרחיש משעשע למדי שבו אני ואלכס חוגגים את יום הולדתי באפריל הקרוב בווינה, וכמתנה אישית לסגירת העשור אני מפנקת את עצמי בריצת חצי מרתון בפעם הראשונה.

בסוף היום התקשיתי להחליט אם זה סתם חלום מתוק ורחוק או משהו שכדאי לשקול ברצינות. כי מי אמר שאני בכלל מסוגלת? אולי אני לא אצליח? יש לי בכלל זמן להתאמן לזה? יש רק 4 חודשים עד אפריל… אז החלטתי לזרוק את הרעיון לידיים של האדם השקול יותר מביננו – אלכס. סיפרתי לו על החברה שנרשמה, ושזה יוצא בול ביומולדת שלי, ושאולי זה אתגר נחמד, ו…

“יאללה” הוא אדם של מילים קצרות, “בואי נעשה את זה”.

בימים הבאים התעסקנו בלמצוא טיסות לווינה, מלון שקרוב לנקודת הזינוק וכמובן – לו”ז אימונים לחצי מרתון ראשון. היומן המשותף שלנו התמלא בריצות מסוגים שונים. אלו היו ימי חורף אפורים וגשומים של דצמבר, אבל רצנו בכל יום שזה התאפשר. בשלב מסוים הבנתי שנצטרך להצטייד גם במסילה ביתית (הליכון) לימים גשומים, ותוך כמה ימים מצאתי אחת לא רעה, יד שנייה במצב מעולה.

היו ימים שהתווכחנו מי ירוץ על המסילה (מצד אחד אני לגמרי מעדיפה לרוץ בחוץ, מצד שני – כלכך קר וגשום! איך אפשר לצאת החוצה?) ובקיצור עשינו יחד הרבה קילומטרים. בזמן הזה היטבתי להכיר את המושג להתאמן בחורף (בחוץ) ולמדתי להתמודד איתו למרות חוסר האהדה לעונה הגשומה.

מחסום ה-15 ק"מ - בדרך לחצי מרתון ראשון

אלכס כבר עשה בעבר חצי מרתון אחד או שניים (בתוצאה מרשימה במיוחד), כך שהחוויה הייתה מרגשת וראשונית בעיקר בשבילי. כל שבוע העליתי עוד קצת את המרחק, שברתי שיאים אישיים קטנים בהתרגשות רבה ובסך הכל הייתי די מרוצה מההתקדמות. בפעם הראשונה שסיימתי 15 ק”מ הלב שלי היה בעננים, אבל הרגליים שלי היו בשוק מוחלט.

שכבתי על הספה בסלון והרגשתי גיבורה אך רצוצה, מתפללת שהזמן יעצור ואני לא אצטרך לקום לפחות שבועיים. בימים שלאחר מכן אחרי שהתאוששתי כמובן, ניסיתי לשחזר את ההצלחה, אך ללא הצלחה…

הריצות הארוכות היו לי יותר ויותר קשות, נהיה יותר ויותר קר בחוץ, ולא הצלחתי להגיע שוב למרחק הנכסף של 15 הק”מ.

הפציעה

למרות המחסום שהקשה עליי פיזית ונפשית, לא חשבתי לוותר ולא תכננתי להוריד עומסים. אוי, כמה ידע היה חסר לי אז בנוגע לאימוני ריצות ארוכות… (אל דאגה, כל המסקנות בסוף!).

תוך כדי אחת הריצות שעשיתי ממש מתוך הכרח בתוך היישוב בניסיון לצלוח שוב את המרחק הגדול, ירדתי בצעד כושל ממדרכה גבוהה מדי בחזרה לכביש. בדיוק בנחיתה הרגשתי כאב חד מאחורי הברך הנוחתת (הימנית). את חושבת שעצרתי שם? לא ולא. הייתי כלכך נחושה לצלוח את היעד שהצבתי לעצמי – והמשכתי לרוץ. עכשיו הכאב הכה בי בעוצמה עם כל נחיתה על רגל ימין על האספלט הרטוב.

המשכתי ככה עוד כמעט קילומטר, כשסוף סוף הואלתי בטובי לעצור אחרי סה”כ 14 ק”מ ריצה (כן, שוב לא צלחתי את ה -15 ק”מ). למרות הכאבים ביישור הרגל, בהחלט חשבתי לתומי שזו הייתה כנראה סתם תנועה לא נכונה ושהשילוב עם הקור בטח משפיע. גם כשצלעתי כל הדרך הביתה עדיין הייתי אופטימית לגבי הכאב העמום מאחורי הברך וכבר תכננתי את הריצה הבאה.

אבל הכאב הציק לי לאורך כל הלילה, וגם למחרת כשצעדתי מהרכב לעבודה. נותרו עוד 3 חודשים לחצי המרתון בווינה כשהבנתי ש’זכיתי’ בפציעת ריצה ושזה לא הולך לעבור מחר.

ההכרה החלה לחלחל, ותחושת ההתרגשות התחלפה בתחושת תסכול עמוק. עבר שבוע, ועוד אחד. כל יום נראה כמו נצח ללא הריצות וללא אימוני היוגה שנהגתי לעשות באופן קבוע, וחוסר הוודאות לגבי ההמשך היה ממש בלתי נסבל.

הקדשתי פוסט לתהליך ההחלמה שעברתי, ששילב דיקור סיני, משחת Cetilar של אלטמן והרבה עבודה מנטאלית. את מוזמנת לקרוא את התובנות שלי (וכמובן מוזמנת לדבר איתי אם יש לך שאלות נוספות על התהליך).

טו מייק אה לונג סטורי שורט, המתיחה בגיד ההמסטרינג החלימה רשמית באמצע פברואר, כחודש וחצי לפני המירוץ. את ההחלמה חגגתי בכמויות של אדרנלין בריצה מוצלחת במקצה ה 10 ק”מ כחלק ממירוץ המרתון השנתי בת”א. החוויה הייתה מדהימה והרגשתי שוב על גג העולם, מצוידת בתובנות ושיעורים מהותיים שלמדתי בזכות הפציעה הזאת.

אבל מה.. נותרו לי פחות מחודשיים לחצי המרתון בווינה! ולא היה לי מושג איך אני הולכת להתאמן לזה בתקופת זמן כלכך קצרה. עשיתי כמיטב יכולתי בריצות הבאות אבל בשלב הזה כבר הבנתי שאין לי ברירה אלא לנקוט בגישה של – מה שיהיה יהיה. אנחנו כבר רשומים למרוץ (שעלה הון, אגב), החופשה מסביב כבר הוזמנה, ותכלס? העיקר הכוונה 😉

אלכס השותף המדהים והתומך שלי הודיע לי שזה יהיה בסדר לעצור באמצע ומקסימום להמשיך בהליכה, וכך שחררתי את עצמי מההתחייבות להצליח בכל מחיר.

Vienna City Marathon - חצי מרתון ראשון בווינה

הגענו לווינה בשבוע שמשי אך קריר, טיילנו יומיים והתכוננו נפשית (ופחמימתית) למירוץ. (ווינה מהממת ושוב נוכחנו לדעת שאפשר להספיק כלכך הרבה כשמטיילים על קורקינט חשמלי! מבטיחה להקדיש לזה פוסט נפרד בהזדמנות).

גם בבוקר המירוץ לקחנו את הקורקינטים החשמליים (שהחנינו ערב לפני צמוד למלון), והתחלנו להתקדם לנקודת הזינוק בשעת בוקר מוקדמת. קשה להסביר את זה במילים אבל יש משהו כלכך מרגש במראות של ההכנות למירוץ בסדר גודל כזה – סגירת הרחובות והכבישים לטובת הרצים, ההיערכות המשטרתית, הקישוטים, הבמות וצוותי התקשורת שמתמקמים לאורך המסלול –כולם תורמים לאווירה המרגשת והאדרנלין מתחיל לגעוש.

הדבר היחיד שחסר לי במירוץ הזה היו חולצות המירוץ שבדרך כלל צובעות בצבע אחיד את נחיל הרצים ומגבירות את עוצמת החוויה. במרוצים אחרים החולצות ניתנות בדרך כלל כחלק מהקיט לרצים, אבל כאן הן נמכרו בכ-29.90€ לחולצה באירוע המקדים למירוץ, כמו גם שירותים רבים נוספים בתשלום. זה בנוסף ל 69€ שעלה כרטיס ההשתתפות לאדם (!) ועוד 5€ על הצ’יפ, כך שהעדפנו לרוץ עם חולצות משלנו, כמו רוב המשתתפים האחרים.

עשרות אלפי רצים התקדמו יחד אתנו אל נקודת הזינוק עם מספרים על החזה, מתכנסים בשרוולים המיועדים ומחכים לספירה לאחור.

כשמגיע הרגע, סימפוניה ווינאית מתנגנת ברקע (הכי לא מכניס לאווירה, אבל עדיין מעלה גוש התרגשות לגרון), ויוצאים לדרך. אני ואלכס מאובזרים כל אחד בשתי מנות ג’ל אנרגיה, פאוץ’ קטן לנייד ומטבעות, והרבה התרגשות.

אחרי 4 ק”מ קלילים הקור מכניע ואני חייבת לעצור לפיפי, וכך אנחנו ‘מבזבזים’ כמעט דקה על עצירה באחד מתאי השירותים הניידים שהוצבו בצדי המסלול. גם הקילומטרים הבאים עוברים בקלות והמסלול לא עמוס מדי. זה המקום לציין שכשרצים עם עוד אנשים, הריצה מרגישה ‘קלה’ וזורמת יותר והלגיטימציה לעצור פוחתת (אפילו בחצי מרתון ראשון!). יש מן הרגשה של ‘שוונג’ כללי שדוחף אותך להמשיך לזוז עם כולם ולא לעצור. בדיוק התחושה שלשמה התכנסנו!

באוזן אחת יש לי אוזניית בלוטות’ עם מוזיקה ששמתי למקרה שאלכס ישקע לאיזה פודקאסט, אבל מהר מאוד אני עוצרת אותה ומעדיפה כרגיל להקשיב לנשימות שלי ולספוג את רעשי האווירה (למה אני כמעט אף פעם לא רצה עם מוזיקה? בואי לקרוא בפוסט – מה לשמוע בריצה). תושבים רבים יצאו מבתיהם ביום השבת שלהם כדי לנופף ולעודד את הרצים. משפחות ובני זוג מחכים בפינת רחוב כדי לעודד את הרצ/ה שלהם, וגם סתם סקרנים, תיירים ועובדי המסעדות מתקבצים כדי לצפות בהמוני הרצים.

הקילומטרים חולפים ואני ואלכס מחליפים בדיחות, אלכס מצלם ואנחנו חורשים את העיר בריצה, אבל… בק”מ ה-12 מתחילה לכאוב לי הברך. זה כאב שאני מכירה (עומס יתר) והוא לא קשור לפציעה, אבל הוא מקשה עליי. בק”מ ה-14 אני ממש סובלת ואנחנו עוברים להליכה מהירה של 100-200 מטר וחוזרים לרוץ. ככה המשכנו ממש עד הסוף – כל 2 ק”מ של ריצה עשינו קטע קצר בהליכה מהירה כדי לתת לברך שלי לנוח לכמה רגעים. בקילומטרים האחרונים כבר לא שמעתי את המעודדים, לא את המוזיקה בצמתים, ולא יכולתי להתרכז בשום דבר אחר חוץ מלהמשיך לרוץ.

שתי תמונות לא מחמיאות בעליל שצולמו ע”י צלמי המירוץ. כן, הן הוצעו למכירה באתר המירוץ, כל אחת ב 39.90€. מיותר לציין שלא רכשנו ורק צילמנו את המסך;)

חצי מרתון ראשון - קו הסיום

קשה לתאר את הרגע הזה. אני והוא, בקילומטר ה -21, כבר רואים את קו הסיום בהמשך הרחוב והמוח שלי נושם לרווחה. אני ממציאה שירי מוטיבציה ואומרת כל שטות שעולה לי לראש בכל מיני שפות, הכל כדי להסיח את הדעת מהברך ולהתרכז בצעדים האחרונים. אני אוהבת לסיים ריצות ארוכות בספרינט אבל הפעם זאת לא הייתה אופציה.

אחרי קו הסיום אני עוברת להליכה ופורצת בבכי. המעמד, ההתרגשות וההצלחה מתערבבים יחד לפרץ בלתי נשלט של רגשות. החודשים האחרונים עוברים לי במהירות מול העיניים ואני מרגישה איך הכל משתחרר ממני בבת אחת. הרעיון, ההכנות, הפציעה, התסכול, ההחלמה – הכל התנקז לרגע הזה.

סיימנו את חצי המרתון בשעתיים ו-13 דקות. הנשימה מסתדרת מהר, השרירים לא כואבים, רק הברך עוד מציקה. אכלנו ושתינו מכל הבא ליד במתחם הסיום, זרקנו את הצ’יפים, לקחנו קורקינט למלון ונזרקנו בסאונה היבשה לסשן הסקת מסקנות ותכנון המירוץ הבא.

מסקנות ותובנות

מסקנה מרכזית: זה לא יהיה חצי המרתון האחרון שלי. כמו שאני מכירה את עצמי, אני הולכת לקחת את כל התובנות, לשנן אותן, ליישם אותן ולהתחיל מההתחלה.

ריצה פעם ב. בשביל הכיף זה נהדר, וגם ריצה ממוקדת כהכנה למירוץ זה יופי. אבל באימוני ריצה קבועים לאורך כל השנה – מרוויחים את שניהם! סיבה מעולה להקפיד לרוץ כל השנה ולא רק לפני אירועים מיוחדים.

אימון וחיזוק שרירי הרגליים במקביל לריצות זה חובה. חובה. חובה. כנ”ל לגבי אימון שרירי ליבה.

כטראומה מהפציעה סיגלתי לי הרגל – נחיתה ממדרכה לכביש רק על האצבעות ולא על העקבים. למען ביטחונן של הרצועות…

דיקור סיני זה משהו שלא האמנתי שאני אנסה אבל הוכיח את עצמו כהפתעה מועילה ונהדרת. לפעמים שווה פשוט לתת צ’אנס.

תזונה משפיעה כלכך הרבה על החלמה מפציעה והירפאות דלקות קיימות. אני מאמינה שלרוב האנשים יש את היכולת הפנימית לדעת ולהרגיש איזה מזון עושה להם טוב ואיזה לא, אבל אם תזדקקי פעם להכוונה, הנה מאגר מידע נחמד.