חלק ב' / ויגו ומדריד, ספרד
לא קראת את חלק א’? המסע שלנו התחיל מפורטוגל, אפשר לקרוא אותו פה.
אחרי 5 לילות בפורטוגל, עם אקסטרה מזוודה + דרכון אירופאי ביד, התארגנו ליעד הבא שלנו – טיול בצפון ספרד.
וכאן התחיל המסע האמיתי, כזה שהתכניות משתנות בו והספונטניות חוגגת, ובזכותה מגיעים למקומות חדשים ונפלאים.
התכנון המקורי הכללי שלנו היה לשכור רכב בפורטו ולנסוע כשעתיים צפונה לנקודת העצירה הראשונה שלנו בספרד. משם, תכננו להקיף במשך שבוע את האזורים גליסיה וקסטליה-לאון, לעצור בערים ועיירות שונות ולחזור לפורטו מהכיוון השני כדי לתפוס את הטיסה חזרה לארץ.
אבל הגורל רצה אחרת, והתבשרנו שטיסת הקונקשן שלנו לארץ בוטלה. הוצעו לנו חלופות מאוד לא נוחות מחברת הנסיעות שלא התאימו לנו, וזו הייתה קריאה ראשונה לשינוי התכניות. החלטנו להזמין טיסה חדשה לארץ, הפעם ממדריד.
זה אומר שנגיע למדריד! זה לא היה במסלול או בתכניות, אבל מבחינתי היה מדובר בהגשמת חלום.
נשאר לנו רק להחליט על מסלול חדש בספרד לשבוע הקרוב. וזה היה קל.
ויגו, Vigo
אוימיגאד. ויגו.
לקחנו אוטובוס ישיר של חברת ALSA מפורטו לויגו, בנסיעה נוחה של אמצע היום שארכה פחות מ 3 שעות.
מטיילים שימו לב: תחנת האוטובוס הזו בפורטו מוסווית על המפה כאילו זה מינימום חמ”ל של השב”כ. למרבה המזל לקחנו מספיק ‘זמן התברברות’ כדי להתברבר בשלום, להילחץ קצת, לרוץ עם מזוודות, לחייג לחברת האוטובוסים, להקיף את בית המוזיקה ובסוף למצוא את התחנה במרחק של 600 מטר מאיתנו, בדיוק כשהנהג התחיל להעלות נוסעים (בבידוק שלא יבייש את נתב”ג).
הגענו לויגו, עיר במחוז גליסיה, המחוז הצפוני והמערבי ביותר בספרד ובעל רצועת חוף ארוכה ביותר לאוקיינוס האטלנטי:
תחנת האוטובוסים שבה ירדנו הייתה שוממת להפליא אבל הצלחנו לתפוס מונית (שכחו מאובר, זה לא עובד כאן), ולנסוע למלון שאלכס בחר לנו יום לפני, ללילה אחד.
ואז… הגיע לאוזניי הצליל המיוחל. ספרדית! איזו הקלה. רק ברגע הזה, בארבעה משפטים שהחלפנו עם נהג המונית בויגו, הבנתי כמה היה לי קשה עם הפורטוגזית בפורטוגל: להבין אבל לא, לדבר אבל לא להיות מובנת, להרגיש שזה כמעט, ליד, דומה, אבל גם ממש ממש שונה.
כשמבינים את השפה מרגישים בבית, נקודה.
ואז הגענו לטירה המפתיעה והמלכותית שלנו, מלון Pazo Los Escudos:
לפי התגובה של הנהג ולפי קבלת הפנים שזכינו לה, התברר שהמלון הנבחר הוא פנינה של ממש: מרוחק ממרכז העיר, שוכן ממש על החוף עם טיילת מדהימה על שטח ענק עם מדשאות וחצרות גדולות וירוקות, וזה עוד לפני שדיברנו על המבנה עצמו והחדר שקיבלנו.
המלון בנוי משלושה קומפלקסים מאבן שיחד מרכיבים סוג של ארמון קסום ורחב ידיים, מתחם ספא, בריכה חיצונית, מסעדה איטלקית, בר וחללי אירועים. אם לא היינו נשואים, הייתי רוצה שנתחתן שם! והמקום באמת עורך חתונות מהממות במדשאות מול הים 😊
החדר שקיבלנו היה מרווח ומפנק מעל ומעבר, כשגולת הכותרת היא כמובן מרפסת עצומה עם נוף פנורמי אל החוף.
טבע וחופש (וכלבים)
מיד הארכנו את השהות בויגו ללילה נוסף ולמחרת יצאנו עם אופניים להסתובב על קו הטיילת. נסענו ועצרנו המון, כי הנופים היו עוצרי נשימה ומרעננים בצורה יוצאת דופן: כל הטיילת מוצלת בעצי יער (!), מי האוקיינוס נשברים על סלעי ענק, נוף שלכת וחול מתערבבים יחד ושמש בהירה הופכת את הכל למנצנץ וזורח באוויר וביבשה.
דמיינו את זה, מבט שמאלה – יער, מבט ימינה – חוף.
היינו מוקסמים, טיילנו עם האופניים גם קצת לתוך שכונות המגורים, ישבנו קצת על הסלעים והתבוננו בעוברים ושבים, ולא יכולנו שלא לשים לב לריבוי הכלבים המטופחים שטיילו בהנאה לצד בעליהם או התרוצצו על מפרצי החול. נדמה שכל אדם שלישי בטיילת היה מלווה בכלב אחד או יותר, מה שהוסיף ותרם לאווירת הפארק, החופש והקלילות.
הבטחתי לעצמי לחזור לטיילת הזו לסיבוב נוסף לריצה ואימון מחר, וכך היה.
בזמן הקצר ששהינו בויגו הספקתי גם לעבוד קצת (פגישות שבועיות עם מתאמנים), ללמוד (איזה כיף שכמעט כל הלימודים היום מתאפשרים אונליין!) ולתת לראש לנוח קצת אחרי שבוע אינטנסיבי בפורטו. אלכס ניצל את זמן העיסוקים שלי כדי לטייל ולשאוב עוד קצת מהספוט הקסום הזה.
לא לפספס בויגו
טיול ותצפית בגבעת קסטרו (Parque monte del Castro) – לא לפספס! נקודת התצפית הכי טובה בויגו. הגן נמצא על גבעה לא רחוק ממרכז העיר (עליה של 20 דק’, אפשר ברגל או במונית), כולה מדשאות, פסלים, פרחים וצמחיה (ומרבדי שלכת בעונה הנכונה).
אבל ההצגה העיקרית – נקודות תצפית מהממות על הנמל המרכזי עם הצצה מלמעלה על ספינות הקרוז שעוגנות שם בכל רגע נתון. למזלנו זכינו במזג אוויר מדהים וראות חדה, ככה שיכולנו ממש לראות את כל המפרץ ואת האיים.
אזור העיר העתיקה – אמנם עשינו שם רק סיבוב קצר, אבל התרשמנו מריבוי הברים בסמטאות באמצע היום, בתי קפה קטנים וחנויות (שהיו סגורות כי הסתובבנו ביום ראשון) סביב אווירה ספרדית אותנטית מאוד. למעט הקרוזים שעוצרים לכמה שעות במרכז העיר, ויגו היא יעד לתיירות מקומית בעיקר, וזה ניכר מאוד בכל פינה.
אפשר למצוא בויגו שוק ענק של דגים ומאכלי ים, וקל להבין שהתפריט במסעדות דומה ברובו לתפריט הקבוע של פורטו עם זיקה חזקה לים 😉. הספיקה לנו ארוחה אחת בחוץ כדי להבין שהכי טוב יהיה לנצל את המסעדה האיטלקית המפונפנת של המלון, ואכן נהנינו ממנה מאוד.
שימו לב – אולי בברצלונה ומדריד המערביות זה פחות מורגש, אבל כאן, בספרד הקלאסית – לוקחים את הסיאסטה מאוד ברצינות. רעבים אחה”צ? תתאפקו. כ-ל המסעדות סוגרות את המטבח בין השעות 16:00 ל-19:00 אבל כן יגישו לכם בשמחה בירה ומשקאות כדי לשמר את התיאבון.
הספקנו גם בוקר אחד במתחם הספא הסופר מפנק של המלון (ארמון) שלנו, תרגלנו ספרדית בכל הזדמנות ונהנינו מהשהות שלנו בויגו כמו שמזמן לא נהניתי ביעד חדש.
הטבע המדהים והמקום ששהינו בו גרמו לי להרגיש כמו נסיכה, ואין ספק שבחירת המלון הייתה מרכיב מכריע ותרמה מאוד לחוויה המופלאה הזו.
מה היעד הבא?
נפרדנו מויגו ברגשות מעורבים, עצובים להיפרד אבל צמאים וסקרנים להמשך הדרך.
היעד הסופי שלנו, מדריד, היה רחוק מאוד (650 ק”מ) ויכולנו או לטייל עד לשם במשך כמה ימים ברכב שכור או לנסוע לשם ישירות ברכבת אחת ופשוט להתמסר לעיר הבירה. אולי בעקבות אווירת החופש של ויגו, החלטנו פשוט לקחת רכבת מהירה למדריד.
הזמנו את כרטיסי הנסיעה מראש והגענו לתחנת הרכבת המפתיעה של ויגו – בקומה התחתונה של קניון חדשני ועצום ממדים, ככה שאם התגלגלתם לויגו ומתחשק לכם מסע שופינג, זה לגמרי המקום. הקניון-רכבת הזה שוכן ממש סמוך לנמל ולמרכז העיר, ככה שאפשר לשלב אותו בטיול באזור, ביקור בגלריות ואפילו שייט.
הדרך למדריד הייתה ארוכה ומעניינת. עם רכבת שטסה על 240 קמ”ש אבל גם עוצרת בלא מעט תחנות בדרך, עם קרון שהוא קיוסק, עגלת מזון עוברת, כיסאות מתכווננים וכמובן שירותים, הגענו תוך 5 וחצי שעות לבירה.
לינת קונספט
במרחק עוד נסיעת מטרו אחת הגענו במהרה למלון שלנו Axel Hotel, שנבחר בקפידה תחת הקריטריונים הבאים: מיקום מרכזי, מרחב לעבודה על המחשב, חדר כושר ומקום להעביר אימון לבוטיק שלי.
אחרי הרבה התלבטויות בין דירות ומלונות, אלכס סגר לנו לינה במלון Axel Hotel שעמד בכל הקריטריונים, רק שגם הפעם ציפתה לנו הפתעה…
נכנסנו לחדר מפואר, גדול ומעוצב בגווני תכלת וזהב (הרבה זהב), ובמבט מהיר על האמניטיס בחדר לא נותר מקום לספק: הגענו לגיי הוטל 😊 בחלק מהמקומות במלון (שנראה קצת כמו בר/סלון הופעות) היה שילוט ‘We are Hetero Friendly’, בתמונות בכל הברושורים היו רק גברים חסונים וכל האווירה הייתה בהחלט שונה מכל מלון אחר שהייתי בו בחיי.
ברור שנשארנו! היו לנו שתי מרפסות יפות לרחוב, חדר ענק וייחודי ומיקום משגע. נשאר לנו רק לכבוש את העיר!
מדריד. אמא'לה
מה לומר, היו לנו 4 לילות במדריד ואני מרגישה שראינו כ-ל-כ-ך הרבה ועדיין לא ראינו כלום.
קודם כל, זה היעד הכי קריר שהיינו בו בטיול (12 מעלות באמצע היום בשמש, נובמבר), ולמרות הקור – העיר עמוסה, מפוצצת, גדושה באנשים. קשה לדמיין מה הולך כאן בקיץ!
כשאנחנו בארץ אנחנו אוהבים לנפוש בתל אביב וליהנות מאינסוף האפשרויות, אבל מדריד, זה פלנטה אחרת. אין רגע דל, אין פיסת רחוב לא מנוצלת, אין מבנה שלא מחמיא לרחוב, אין רחוב שלא מחמיא למצלמה שלך.
מה שתרצו – יש, בכל גודל, בכל צבע, בכל טעם. כיכרות עצומים בהכנות לאורות של כריסמס, מסעדות ובתי קפה מכל הסוגים והמינים, חנויות מעצבים, מותגים, שווקים, יין ובירה בלי הפסקה, פארקים מטורפים, קניונים, כנסיות יפייפות, מוזאונים מגניבים, צ’ורוס עם שוקולד בכל פינה, מלונות בוטיק, תרמילאים ואנשי עסקים, אנשים מכל העולם, קצב מסחרר!
כלכך מסחרר שהיינו חייבים כמעט כל יום לחזור לשנ”צ כדי לאגור אנרגיות לערב 😉
את כל התמונות וההמלצות אפשר למצוא אצלי בחשבון האינסטגרם.
ההמלצה הכי ח(כ)מה , ועוד כמה
אם אתם שואלים מה הכי כדאי לעשות במדריד, אני אגיד בלב שלם – פשוט להיות בחוץ. מספיק שתהיו דקה ברחוב רנדומלי ומיד תמצאו את האטרקציה הבאה, משהו מעניין, כיוון מסקרן, חנות יפה, קפה מיוחד, פארק מתוק, הופעה, ארוחה, או סתם אנשים מצחיקים שהולכים ברחוב.
כך יצא שהגענו לפארק אל רטירו (Parque buen Retiro) עם ארמון הקריסטל ובילינו בו מעל שעתיים בין הנחלים, המדשאות, האגם ועצים בשלכת, אכלנו במסעדה האדירה The Avocado Show וגם בבר השכונתי B13 (טבעונים, טוסו לשם!), וקיבלנו המלצה מקומית למסעדה האיטלקית Choose ונהנינו מכל ביס של פיצת כמהין.
חזרנו כמה וכמה פעמים לפלאסה מז’ור – הכיכר הגדולה, שם מתקיים גם שוק הכריסמס ואירועים אחרים בעיר, אכלנו מהצ’ורוס המפורסם לידה (השוקולטרי San Gines), ביקרנו גם בשוק האוכל המקורה San Miguel באווירה אורבנית תוססת (לא צמחוני בעליל), ראינו את הארמון המלכותי (Palacio Real) וביקרנו במוזיאון המטריף Ikono (יותר חוויות ויזואליות מגניבות מאשר מוזיאון).
אפילו נכנסנו בספונטניות שיא למחזמר הבינלאומי ‘מלך האריות’ (חוויה נדירה בפני עצמה!) ותפסנו את שני המקומות האחרונים באולם Teatro Lope המדהים שנמצא ממש על שדרת Gran Via, הלא היא שדרת הקניות המפורסמת של העיר. מדריד מלאה בתיאטראות, אם יש לכם הזדמנות להיכנס למחזה או הופעה – אל תוותרו!
בקיצור, משעמם לא היה לנו 🙂
אי אפשר הכל?
כמו בכל טיול אורבני גם כאן הלכנו ה-מון ברגל, ספגנו את האווירה ברחובות, התפעלנו בלי סוף מהמרפסות והכיכרות האירופאיות ולא ידענו שובע, תרתי משמע. בכל פעם ששמענו על משהו נוסף לראות, לעשות, לטעום או לחוות היינו צריכים לעצור רגע, להכיר במציאות ולהגיד טוב, אי אפשר להספיק הכל, והחלטנו פשוט ליהנות מהרגע, ולהשאיר קצת לפעם הבאה.
מה שאני הכי אוהבת בלטייל במקומות חדשים זה שאפשר לדמיין מציאות, להמציא סיפורים ולראות את העולם בלי מעטפת השיפוטיות וההתניות שאנחנו רגילים לחיות בתוכם.
משהו במוח משתחרר, כמו במדיטציה, והופך להיות חיובי ומכיל יותר, הגוף קולט תחושות בווליום גבוה ומצברי האנרגיה מתרוקנים, אבל במקומם מתמלא מצבור אחר. מצבור החוויות.
סיימנו את החופשה שלנו במדריד עם מזוודה שלישית וטיסה ישירה ונוחה לארץ, ובזאת חתמנו את המסע הפורטוגלי -ספרדי שלנו שארך כמעט שבועיים, עם מילה אחת: וואו.
זה היה טיול משכר חושים, מרענן נפשות, מדויק להפליא, מצחיק, מגבש, מעניין, ספונטני אך מתוכנן היטב, ואיזה כיף שנפלה בידינו הזכות והיכולת לחוות אותו. אם כבר נוסעים לחו”ל אז ככה 😊
נהניתם מהפוסט? למדתם? כתבו לי בתגובה ושתפו!
