10 שיעורים שלמדתי בשנת 2024

2024, וואו 🎢 😯

כל מה שאני אכתוב כסיכום השנה שלי ירגיש קטנטן לעומת מה שעברנו כעם השנה, ועדיין עוברים. אבל אני חושבת שאם אנחנו שבעורף לא נמשיך לחיות, אז הפסדנו לאויבים שלנו בכל החזיתות.

חייבים להמשיך.
והמשכנו.

את שנת 2024 התחלתי ברילוקיישן בלונדון. מה? כן. מעכשיו לעכשיו, הרפתקה התדפקה על דלתינו ואמרנו לה כן, אני ואלכס. בדמיון שלי זה נראה ככה: אלכס ילך לעבודה (שלשמה נסענו), אני אמשיך לעבוד על העסק שלי (כמו שאני גם ככה עושה מהבית), ובשאר הזמן נבלה ונחווה איך זה לחיות בעיר הגדולה!

שני שליש מזה היה מדויק, אבל הו, כמה שלא ידעתי כלום מהחיים שלי.

(1) הדבר הראשון שלמדתי השנה: רילוקיישן זה לא פיקניק. אף אחד לא מכין אותך לבדידות החותכת, לתחושת הזרות, לחוסר היציבות, לתחושת העקירה מהשורשים שלך. לחלומות המוזרים בלילה על רגליים בשתי מדינות. תוסיפו לזה 24/7 של אפור וגשום בעיניים (כמו שלונדון יודעת), מלחמה טרייה ברקע בארץ, מבטא בריטי שאף אחד לא מבין והרבה הרבה שעות לבד.

בדרך כלל סבבה לי (מאוד) להעביר זמן לבד, אבל לא ברילוקיישן בארץ רחוקה. המוטיבציה לעבוד (ולחיות) צונחת לאפס, והדבר היחיד שבאמת ניחם אותי היה פחממות (לרוב) והמקהלה הישראלית שהצטרפתי אליה, וכמובן ציון השועל האדמדם שגר אצלינו על הגג של הדירה בהאמרסמית’.

מצד שני, בערבים ובסופי שבוע קרענו את העיר. וואו, מה לא עשינו. עשרות מחזות זמר, ערבי פאבים, שווקים, מסעדות מדהימות, ביקור בפריז, סופי שבוע מפנקים עם אחי וגיסתי (תודה לאל שהם גרו שעה וחצי נסיעה מאיתנו בדרום אנגליה), היינו תיירים למופת! רק שלא היינו תיירים בכלל, ואחרי כל סופ”ש של היי הגיע שבוע חדש של דאון וחיפוש משמעות.

רכבת הרים כזו של מאניה דפרסיה.

האיזון שהוא נר לרגליי? היה רחוק ממני שנות אור.

והשוס – רוב הזמן אפילו לא ידענו מתי אנחנו חוזרים. הרפתקה בלי דד ליין. אז השארנו את הדירה בארץ עם סאבלט, את האוטו, את החתולות, את השמש ואת החברים, בידיעה שנחזור, מתישהו.

(2) המסקנה השניה שלי השנה היא: או חופשה, או שגרה. אי אפשר את שניהם, זה מוציא את כל המערכת מאיזון. כל הרעיון של ‘נוודות דיגיטלית’ מעולם לא נראה לי אבסורדי יותר, כשכל קפיצה כזו מדבר לדבר זה כמו כאפה לנפש האנושית שמחפשת וודאות ויציבות.

תוך כדי החיים בלונדון (וההפגנות של פלסט*ן חינם), פתאום משהו בציונית שבי התעורר והתחילה לצמוח בי אהבת הארץ שלא הכרתי. כנראה זה הגעגוע, אבל נוצר מצב שהתרגשתי עמוקות מכל מגן דוד אקראי ורציתי לחבק (וחיבקתי) כל מי שהביע טיפת תמיכה והבנה אלינו ולמה שעברנו באוקטובר השחור.

כשהבנו שאנחנו עתידים לחזור לארץ במאי (נגמר הרילוקיישן), החלטנו לנצל את המומנטום שאנחנו כבר על מזוודות ולנסוע לחודש חופשה במקסיקו לפני שנחזור לארץ. שוב בדמיון שלי זה היה כמו הטיול התרמילאי הקסום ההוא שעשיתי לפני שנים, במציאות – זה היה אחד המעברים הקשוחים ביותר שעברתי דרכם השנה.

עד שכבר התרגלנו לחיים במערב לונדון, יצרנו איזשהי שגרה בין הבילויים, התמקמנו היטב בבית ובשכונה ואפילו עשינו חברים, פתאום צריך לעצור הכל ולעבור לאווירת פרידה 😯

השבועיים האחרונים בלונדון היו אפוקליפטיים לחלוטין: לנסות לארוז את עצמינו מהבית ואת כל ציוד החורף, לתכנן את החופשה במקסיקו עם ציוד קיץ, להיפרד מכל המסגרות שנרשמנו אליהן, מהעיר, מהבית, מהחוויה, ומעל הכל מרחף געגוע ענק שמתחיל להפוך לדחף לחזור כבר הביתה, לארץ, למקום יציב.

הגענו למקסיקו באפיסת כוחות, אחרי חמישה חודשים סוערים וגדושים. חשבנו לרגע שנטייל ונכבוש יעדים אקזוטיים אבל בפועל כל מה שיכולנו לעשות היה לשבת מול הים בשמש ולעכל (את הרילוקיישן, ואת הטאקוס). המשך החודש נראה די דומה, וככל שעבר הזמן התחלתי להתרגש מהחזרה הביתה. וואי וואי. איך חיכיתי כבר לדרוך על קרקע יציבה (בוערת, אך יציבה).

(3) מסקנה שלישית שלי מהשנה: הגוף אומר את דברו. בשלב מסוים מרוב שהייתי Home sick, הגוף שלי התחיל להגיב בצורת כאבי בטן, בחילות, התקפי חרדה, התקף אאורה, ועוד.

החזרה לארץ

החזרה לארץ הייתה לא פחות ממצילת חיים עבורי.

למרות שההרפתקה בלונדון + מקסיקו נצרבה לי כזיכרון טוב ואני בהחלט אעשה את זה שוב, היא גם הפגישה אותי עם מקומות חשוכים, דכדוך עמוק, בדידות ותחושת חוסר משמעות, שרק אחר כך הבנתי שמאפיינים את ההרגשה של כמעט 100% מהנשים שנוסעות לרילוקיישן בעקבות העבודה של בן זוגן.

בארץ, ביוני החמים, חזרתי לנשום.
התנתקתי מהרשתות החברתיות ל-40 יום ושיחקתי בהצגה בתאטרון המקומי, ולמרות המלחמה ברקע – מיום ליום התאהבתי מחדש בחיים שלי כאן. קשה להסביר את התחושה הזו אבל כל תא בגוף שלי התמלא הודיה על מה שיש, ואני עד היום מתרגשת מהעצים ברחוב שלי, מהרצפה והקירות בבית שלי, מהחתולות המתוקות שלי, מהשמש(!!!), מלבלות עם חברים ומשפחה. השנה גם התחלתי לשתף את ההודיות שלי בסטורי עם נוהל ‘5 ביום’!

אני קמה בבוקר ומעריכה ומוקירה כל שניה של יציבות, וההרגשה הזו היא כמו לזכות בלוטו. אני אדם מאושר.

מדהים שצריך לנסוע כלכך רחוק מהבית כדי להרגיש את זה.

(4) המסקנה הרביעית שלי מהשנה: אין כמו בארץ. עם כל הכבוד לאירופה היפה, ללונדון המתקדמת, לחופים של תאילנד ולחופש של מקסיקו, יש משהו בישראל שאין דומה לו באף מקום אחר. אני כותבת את זה ועדיין יש כאן מלחמה ואזעקות וחטופים וממשל כושל, ועדיין – האנשים כאן והתחושה של בית זה משהו שאי אפשר למצוא בחוץ.

מתוך תחושת הטוב הזו, יצאתי לעשייה עם אנרגיה מחודשת בעסק שלי RISE, ולמדתי עוד כמה דברים:

(5) כשאני פועלת מעומק הלב בעשייה שלי ומתוך חיבור מלא לרצונות שלי ולא למה ש’צריך’ או ‘נכון’ לעשות – אני מתוגמלת בקלות ובשפע. אני מחליטה לפעול בשנים הבאות רק ככה, אחרת אין לי שום סיבה להמשיך להחזיק את העסק.

(6) עם כל רכבות ההרים הרגשיות שעברתי השנה, לא נשארה לי ברירה אלא לעלות רמה בתרגולי המדיטציה והמיינדפולנס. קראתי המון בנושא, תרגלתי הרבה שעות במצטבר וזכיתי גם ללמד ולהעביר סדנאות. מדיטציה (נוכחות) בעיניי זה הסקיל הכי חשוב בעולם המהיר שאנחנו חיים בו, והוא זה שתמיד מחזיר אותי הביתה, אליי.

(7) השנה שמעתי יותר מוזיקה מאשר פודקאסטים, ובאופן כללי צרכתי משמעותית פחות תוכן. אולי זה חלק מזיקוק הקול הפנימי שלי, אבל הצלחתי להוריד את הווליום לכל רעשי הרקע ופשוט לחיות את חיי בלי להראות ולהיראות, וזה זרע בי את הרצון לחיות ככה תמיד.

(8) השנה נתתי דרור ליצירתיות לשם יצירתיות! למדתי ליצור נרות דקורטיביים, סבונים ריחניים איכותיים, ניהלתי את ההרגלים שלי בבולט ז’ורנל (שעכשיו אפשר לרכוש אותו לשימושכם האישי), שרתי במקהלה (בלונדון), חזרתי לתאטרון (בארץ), התחלתי לנגן בפסנתר והכי חשוב – פיניתי זמן מרצוני המלא לכל אלה.

(9) עוד משהו שקרה השנה, זה שחייתי 6 חודשים על 3 מזוודות. למדתי מזה שמינימליזם ופשטות זה הדבר הכי מתבקש בעידן השפע המוגזם שאנחנו חיים בו, וכשחזרנו לארץ פיניתי מהבית המון המון ביגוד וציוד ואני ממשיכה לרוקן ולהיפרד מחפצים עד היום. זה כשלעצמו, מאפשר חופש תנועה, קלילות והרבה אוויר (ופחות זמן בנקיונות).

(10) הדבר הכי חשוב שלמדתי השנה, זה ש*בית* זה לא בהכרח מקום, אלא סטייט אוף מיינד. אני יכולה לגור בלונדון או במקסיקו או ברמת ישי ולהרגיש תלושה וחסרת יציבות, ואני יכולה לחיות בכל המקומות האלה ולהרגיש הכי בבית בעולם, כשהבית הפנימי שלי חזק ויציב.

מאז שהבנתי את זה, הפסקתי לחפש.
מצאתי את כל התשובות.